​ 

1. הפרעת גוף דיסמורפית

רובנו איננו שבעי רצון מהגוף שלנו – אף לא סולד, חיוך לא סימטרי, אוזניים בולטות וכד'. וגם אם אנחנו מוטרדים מהפגמים שלנו, הם אינם מפריעים לנו בשגרת חיינו. אולם, אנשים הסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית חושבים על הפגמים האמתיים או הנתפסים שלהם במשך שעות לאורך היום. הם מתקשים לשלוט על מחשבותיהם השליליות ואינם מאמינים כאשר אומרים שהם נראים בסדר. המחשבות יכולות לגרום ללחץ נפשי חמור ולהפריע לתפקוד היומיומי. הפסד של לימודים או עבודה, הימנעות מסיטואציות חברתיות ובידוד חברתי, אפילו התרחקות מחברים ובני משפחה, מתוך חשש שיראו את פגמיהם. הם עלולים לעבור ניתוחים פלסטיים מיותרים כדי לתקן את הפגם האסטטי הנתפס, מבלי להיות מרוצים אף פעם מהתוצאה.

 

מאפייני ההפרעה

BDD הינה הפרעה בדימוי הגוף המתאפיינת בעיסוק יתר מתמשך וחודרני בפגם חיצוני ממשי או מדומיין. אנשים עם BDD  יכולים למצוא פגם בכל איבר בגופם, אם כי לרוב האברים הבולטים יהיו השיער, העור, האף והחזה. במציאות, פגם נתפס יכול להיות שולי או לא קיים כלל, אבל עבור הסובל מ BDD הוא משמעותי ובולט.

 

הפרעה לרוב מופיעה בגיל ההתבגרות בצורה שווה בין גברים לנשים. שכיחות ההפרעה הינה

1 ל-100 איש.

 

תסמיני ההפרעה

האובססיות יכולות להימשך למספר שעות או אפילו למשך יום שלם והן קשות לשליטה, לפיכך אנשים עם ההפרעה מתקשים להתמקד בדבר אחד מלבד הפגמים שלהם. ההשלכות עלולות להיות על ערכם העצמי, הימנעות מסיטואציות חברתיות ובעיות בלימודים או במקום העבודה.

התנהגות טקסית שנועדה להסתיר את הפגם או לשפרו יכולה להופיע, אם כי היא מהווה הקלה רגעית בלבד. להלן מספר דוגמאות להתנהגות אופיינית:

 

  • הסתרה (בעזרת תנוחת גוף, לבוש, איפור, שיער או כובעים)

  • השוואת אברי גוף לאלו של אחרים

  • בדיקות במראה

  • חיטוט בעור

  • סירוק יתר

  • התעמלות יתר

  • החלפת בגדים תדירה

 

הפרעת גוף דיסמורפית ומחלות נפש אחרות

אנשים הסובלים מההפרעה לרוב יסבלו גם מ OCD ודיכאון. לפעמים יתכן אבחון שגוי של ההפרעה באלו המוזכרות בגלל הדמיון בתסמינים. המחשבות החודרניות וההתנהגות החזרתית הינן דומות לאובססיות והקומפולסיות ב OCD.

 

טיפול

על מנת לקבל אבחנה מדוייקת וטיפול מותאם, על הרופא לערוך הערכה מעמיקה של דאגות המטופל כלפי מראהו החיצוני. אם בן משפחתך עסוק בצורה מוגזמת עם מראהו החיצוני במידה שמפריעה לו להתרכז בחיי היום יום או אם מופיעות ההתנהגויות המוזכרות לעיל, פנה לאיש מקצוע.

טיפולים יעילים קיימים להפרעה המאפשרים לסובלים ממנה לחיות חיים מלאים ופרודוקטיביים.

 

  • טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) מלמד את המטופלים לזהות מחשבות לא הגיוניות ולשנות דפוסי חשיבה שליליים. מטופלים לומדים לשנות חשיבה והתנהגות לא בריאה ולהחליפן בחשיבה חיובית והתנהגות מתאימה. ברר לגבי ACT ו CBT.

  • תרופות אנטי דיכאוניות, כולל חוסמי סרוטונין (SSRIs), יכולות להקל על תסמיני אובססיות וקומפולסיות. הטיפול מותאם באופן בלעדי לכל מטופל, לכן חשוב לשוחח עם רופא על מנת להחליט מה הגישה הנכונה לך. לרוב ימליץ הרופא על שילוב טיפולים כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר.

הפרעות נלוות ל-OCD

 

2. חרדת בריאות (היפוכונדריה)

מאפייני ההפרעה

אנשים עם היפוכונדריה מפרשים תחושות פיזיות תמימות כמו דפיקות לב מואצות, קרקורי בטן, הזעה וסחרחורת כעדות לקיומה של מחלה חמורה. הם אינם מזייפים תסמינים והחרדה לגביהם היא אמיתית. הם יכולים להיות מודאגים מאוד מבעיות פיזיות שוליות כמו הופעתו של שיעול או מצב רפואי חולף כמו צלצולים באוזניים (טנטון).

 

כל ניסיון להרגיע אותם שהתסמינים אינם מעידים על קיומה של מחלה חמורה נדון לכישלון. יתרה מזאת, היות והם אינם באמת סובלים ממחלה, הם גם לא מגיבים לטיפול תרופתי שניתן להם בגינה ועוברים לא אחת בדיקות רפואיות מיותרות. טיפול תרופתי לרוב יגרום לתופעות לוואי לא רצויות ולהופעתם של תסמינים חדשים.

 

היפוכונדריה יכולה להיות מתישה לא פחות ממחלה פיזית כרונית, לפגוע ביכולת של האדם לתפקד בעבודה וליהנות ממערכות יחסים מספקות. ללא טיפול היפוכונדריה תמשך לכל החיים; אם כי מרבית הסובלים יסרבו לפנות לטיפול נפשי. הם יפרשו הפנייה זו כאמירה על חוסר אמון בקיום ממשי של תסמיניהם. הם יכולים לחוות את הרופא המטפל כמנסה להיפטר מהם ע"י הפנייתם לאיש מקצוע אחר.

 

מרבית האנשים הסובלים מהיפוכונדריה מקבלים טיפול רפואי ניכר ללא השגה של הקלה ממשית בתסמינים או בחרדה. הם מרגישים מתוסכלים עם הטיפול שקיבלו ועם הרופא, והרופא מתוסכל מהם.

 

טיפול

טיפול משביע רצון עבור מטופלים אלה נבנה בראש וראשונה על יחסי אמון עם הרופא לאורך זמן. מטופלים צריכים להגיע באופן קבוע לפגישה עם הרופא גם כאשר אינם חווים תסמינים. על הרופא והמטופל להסכים על תדירות המפגשים הנכונה. אין לבצע בדיקות מעבדה, בדיקות אבחנתיות וניתוחים ללא הימצאותה של סיבה ברורה.

 

ישנם מטופלים שיפיקו עזרה מלשמוע על רגישות היתר שלהם לתחושות פיזיות ולשנויים בתפקודי הגוף. אולם, היות ומטופלים עם היפוכונדריה אינם חסינים בפני מחלות פיזיות הדורשות טיפול, על הרופא להיות פתוח ורגיש לאפשרות של קיום גורם רפואי לתסמינים המוצגים.

 

ניתן לעזור לאנשים עם היפוכונדריה אם יצליחו לשכנעם לפנות לאיש מקצוע. מגוון שיטות פסיכותרפויטיות קיימות, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי. טיפול אישי או קבוצתי יכול לעזור להבין דפוסי חשיבה בעיתיים, אמונות שגויות ובעיות רגשיות. טיפול אף יכול לעזור למטופלים לזהות ולשנות התנהגויות הקשורות בהפרעה, כמו הימנעות מפעילויות יומיומיות, חיפוש תמידי להרגעה ותמיכה מאחרים ו"שופינג רפואי".

 

כשני שליש מהסובלים מההפרעה סובלים גם מהפרעה פסיכיאטרית נוספת, כמו דיכאון מאג'ורי, הפרעת פאניקה, OCD או הפרעת חרדה כללית. לפיכך, בזמן מתן ההערכה יש לוודא קיומן של הפרעות נוספות ולהציע טיפול מתאים; טיפול זה לרוב מקל או מעלים את ההיפוכונדריה ונותן מענה גם להפרעה הפסיכיאטרית האחרת.

 

אולם לא הוכח כי תרופות פסיכיאטריות מתאימות לטיפול בהיפוכונדריה, ישנן תרופות שנמצאו אפקטיביות לטיפול בתסמינים שלא נמצאו כקשורים למצב רפואי – לדג' כאב כרוני, כאב ראש, פיברומיאלגיה, עייפות, תסמונת המעי הרגיז וטינטון.

 

כאשר אדם הסובל מהיפוכונדריה מקבל טיפול מרופא שמבין כי ההפרעה הינה אמיתית וכרונית, השניים יכולים לעבוד יחד על מנת לעזור למטופל להתמודד עם תסמיני המחלה. מטרת הטיפול היא לאפשר למטופל לחזור לתפקוד מרבי בחיי היום יום, בדומה למטרת הטיפול במחלה גופנית כרונית.  

  

 

3. תסמונת טורט

מאפייני ההפרעה

תסמונת טורט היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית המאופיינת בתנועות פתאומיות, מהירות ובלתי רצוניות הנקראות טיקים, אשר מתרחשות שוב ושוב.

לרוב טורט מתחילה בילדות, ואצל כמחצית הילדים התסמונת תמשיך לבגרות. במרבית המקרים התסמונת קשורה להתנהגויות נוספות, השכיחות ביותר הן OCD והפרעת קשב (ADD).

 

התסמינים כוללים התקפים מוטוריים או קוליים שנוטים להשתנות בעוצמתם לאורך זמן. טיקים מתגברים כתוצאה מלחץ או מתח, או נחלשים במצב של רגיעה או בעת מושקעות במשימה. יחד זאת, התסמינים הינם תופעה ייחודית לכל אדם, כאשר גם אצל אותו אדם חלים שינויים לארוך החיים. טיקים נחווים כדחף בלתי נשלט (כמו לדג' התעטשות) שצריך לקבל ביטוי. הרבה אנשים מנסים להדחיק את הטיקים שלהם עד לרגע שבו יוכלו לשחרר אותם. אפילו אז, תחושת ההקלה תהיה זמנית בלבד.

 

שתי קטגוריות של טיקים זוהו, טיקים פשוטים ומורכבים. הסוג הפשוט כולל מצמוץ עיניים, זריקת ראש או אמה, משיכת כתפיים או עוויתות (טיקים מוטוריים); רחרוח, אנפוף, כחכוך ויילול (טיקים קוליים).  טיקים מוטוריים מורכבים כוללים קפיצות, הרחה, טקסי נגיעה והתנהגויות פגיעה-עצמית. טיקים קוליים מורכבים כוללים: קופרולאליה (אמירת מילים גסות וביטויים מעליבים), אקופנומנה (חזרה על צליל) ואקולאליה (חזרה על מילה או משפט ששומעים).

 

טווח הטיקים או תסמינים דמויי טיק המאפיינים תסמונת טורט, הינו רחב ויכול להופיע במגוון של אפשרויות. על מנת לקבל אבחנה של תסמונת טורט גיל תחילת התסמינים חייב להיות לפני 18 שנים.

מחקרים גנטיים מראים כי התסמונת עוברת בירושה כגן או מקבץ גנים. לג'נדר ישנה גם כן השפעה על הביטוי הגנטי, כאשר התסמונת מופיעה בשכיחות גבוהה פי 3 או 4 בקרב גברים בהשוואה לנשים.

 

חשוב לציין, ישנם הסובלים מתסמונת טורט בעוצמה שאינה מצריכה התערבות רפואית ומרבית האנשים עם טיקים נוטים להשתפר בבגרות.

 

תסמונת טורט עם OCD

החיבור בין OCD וטיקים באותה המשפחה מרמז על גורם תורשתי משותף, כאשר תסמונת טורט לרוב נהיית מסובכת יותר בנוכחות OCD. הערכת השכיחות נעה מ-35% עד 50%. שכיחות תסמונת טורט ב-OCD היא נמוכה יותר (5% עד 7%). ניתן להבחין בין טיקים הקשורים ל-OCD לבין טיקים שאינם קשורים ל-OCD.

 

הדמיון הבולט בין טיקים לבין OCD הוא ששניהם מאופיינים בהתנהגויות חזרתיות לכאורה ללא היגיון. טיקים מוטוריים בתסמונת טורט לרוב מתוארים כ'בלתי נשלטים', ואף כי ניתן להשהותם, לא ניתן למנוע אותם בסופו של דבר. ברגע שהטיק בוצע, 'כמו שצריך', מושגית תחושת הקלה. תופעה זו מתרחשת גם עם אובססיות וקומפולסיות.

 

OCD עם טיקים מגיב אחרת לטיפול תרופתי בהשוואה לOCD ללא טיקים. בנוסף לתרופות נוגדות אובססיות (כמו תרופות מעכבות סרוטונין Fluvoxamine and Paroxetine), מטופלים עם תסמונת טורט מגיבים טוב יותר לשילוב של תרופות נוגדות סרוטונין וטיפול נירולפטי (לדג'  Risperidone, Halidol).

 

תיאורה עכשווית מציעה כי יתכן שבקרב אנשים עם OCD חלו שנויים במערכת החיסונית, כמו חשיפה לסטרפטוקוקוס או זיהום ויראלי אחר, שהתרחשו בילדות וגרמו להופעת המחלה. ממצא של נוגדן באוכלוסיות שונות לאורך זמן, ובקרב ילדים עם OCD, תסמונת טורט, טיקים כרוניים ואוטיזם, מחזק טענה זו. יתכן כי הנוגדן קשור למרכיב המוטורי של ההפרעות השונות. יחד עם זאת, נדרש מחקר נוסף בתחום זה, וקרוב לוודאי שאין גורם אחד שיש ביכולתו לעורר תסמיני OCD אצל אנשים עם רגישות לכך, אלא סביר להניח ששילוב של תיאוריה מבוססת על גנטיקה עם חשיפה לזיהום הם שני הגורמים העיקריים להופעת ההפרעה.